מה פשר הדבר? וכי סתם מדובר בבוגדנות הישראלית ה"ידועה" שהתבטאה למשל בנטישת אנשי צד"ל לגורלם עם הנסיגה מלבנון בשנת 2000, בנטישת קורבנות "עסק הביש" במצרים בתחילת שנות ה-50, בבוגדנות בנימין גיבלי ראש אמ"ן בשר הביטחון הממונה עליו פנחס לבון בפרשה ההיא תוך טפילת עלילת כזבים כנגדו; או בהפצצת "בני בריתנו" מ-1982 , הנוצרים ברובעיהם בביירות ובכל רחבי לבנון, והרס התשתיות שהקימה השכבה החזקה כלכלית במדינה, בתרוץ של "לוחמה בחיזבאללה" - הדבר היחיד שבוצע ברשלנות במלחמת לבנון השנייה?
לא בהכרח. אין כאן (רק) בוגדנות, אלא שיעור לדוגמא במקיאווליזם פוליטי.
הפת"ח במגמת הפשרנות שלו העמיד את האליטות בישראל במצב מאד לא נעים: רטוריקת השלום של חלקים בשמאל הציוני מאפשרת לגייס כספים ותמיכה ונשק במערב, אך מאידך גורמי ההגמוניה מעוניינים להנציח את הסכסוך בעצימות נמוכה מהטעמים הבאים:
1) הזרמת סיוע ביטחוני שרובו הולך לשכבה החולשת, בטענה שאין פרטנר וקיים קונפליקט דמים בו אנו מותקפים חרף ותרנותנו.
2) אינטרסים של הפקעות נדל"ן נירחבות ויישוב הגדה, בטענה שאין פרטנר וקיים קונפליקט דמים בו אנו מותקפים חרף ותרנותנו.
3) הסחת הדעת של ההמונים בישראל, מהמצב הפנימי, מהניצול, השחיתות, הרעב, הבעיות בשוק העבודה, הסחת דעתם כלפי גורם חיצוני: היריב המוצג כפועל לא מתוך התנגדות לכיבוש, לפרובוקציות או לנישול, אלא באופן קפריזי וחסר פשר המוכוון רק "להשמיד יהודים באשר הם יהודים", ו"חותר אך ורק לרצח-עם טוטלי" כביכול.
הערה: אלא שכיצד ניתן לבצע ג'נוסייד במעצמה גרעינית כישראל?
ואם "המטרה הכוללת" כביכול הזאת אינה ברת היתכנות, וכי לא יתכנו מטרות ריאליסטיות? וגם אם לפלשתינאים רבים יש, נניח, משאלת השמדה כלפי מנשליהם ואויביהם, וכי אין לרבים מהאנשים בתוך אותה חברה עצמה, משאלות השמדה כלפי הבוס בעבודה, עמית חתרן במקום עבודה, יריב פוליטי, אולי אפילו בת זוג מרשעת? וכי הם מממשים זאת? וכבר נאמר - "רבות מחשבות בלב איש". וכי לא עושים שלום או משיגים הסדר דווקא עם אויבים?
אבל אם כן יש פרטנר, מה עושים? שני דברים:
1) פרובוקציות כנגד האוכלוסיה הכבושה הגורמת לצד שכנגד להגיב לבסוף באלימות, אמנם מרוסנת ומעוטת נזק. השוו את ניזקי ההתנגדות הפלשתינית לניזקי הטרור בעיראק, שם בכל פיגוע, כל יומיים, נהרגים 50-60 אזרחים. כאן - הרוגה אחת ב-4 החודשים האחרונים. אך אצלנו התקשורת משווה לזה מצג של סוף העולם, טרור איום, וטעמי ההגמונייה השלטת עימה.
2) "החמאסה" של הפלשתינאים. סוד גלוי הוא כי בראשית, בשנות ה-80 השב"כ הוא שבנה את החמאס (בעל האידאולוגיה של "האחים המוסלמים" ממצרים) כמשקל נגד לפת"ח והיזרים לו סיוע. היה ברור לכל וגם למעצבי המדיניות בישראל שהנסיגה מעזה תשליט את החמאס ברצועה, וזו היתה אולי מטרתה העיקרית.
וכך, אין להתפלא שמצד אחד ישראל זועקת בעולם חמס כנגד החמאס, ובידה השנייה היא מזינה את קיומו בכל דרך אפשרית, כולל יצירת הקצנה ברחוב הערבי באמצעות מעשי הטבח בעזה (וגם בלבנון, 2006).
זעקת החמס של האליטות בישראל אינה אלא שידול הזנת המשאבים, הכספים והתמיכה כלפיהן, תוך עושק בדרגה זו או אחרת של רוב העם בישראל ושנור כלפי הקהיליה הבינ"ל.
דומה שהמקיאווליזם הפוליטי נסק לשיאים אצל ההגמונייה בישראל, באופן שאין שני לו במדינות מערב אחרות.
________________
התפתחות חדשה, החל משעה 1800 14.6.07 - ניצני העימות הבלתי נמנע חמאס-פת"ח בגדה:
מהלכי חירום של הנשיא מחמוד עבאס בשיטחי הגדה, פיטורי רוה"מ איסמעיל הנייה, מעצרים נרחבים ואולי חיסול אנשי חמאס
http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-133607-00.html?tag=18-44-41
http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-133610-00.html?tag=22-07-24&au=True
פרשנות:
ניתן לראות בכך מהלך הפותח עימות נירחב בגדה. אולמרט אמנם מכריז על מצב רצוי של חמאסטאן בעזה ופתחאסטן בגדה, אלא שהדבר לא ניראה בר היתכנות. החמאס הנהנה משליטה ברחוב הפלשתיני, לא יסכים לפיצול השטח הקטן שברשות הפלשתינים לשתי טריטוריות ניבדלות תוך ניתוק ביניהן, דבר בלתי אפשרי גם מבחינה כלכלית.
בשלב זה החמאס ממקד מאמצים בעזה, להשלמת השתלטותו, ונוקט בגישה פאסיבית בגדה, בין השאר לתת לנשיא עבאס (אבו מאזן) את התחושה שיש לו עדיין תחום שליטה בטוח יחסית - הגדה, כך שלא יקצה משאבים ומאמצים רבים למאבק נואש בחמאס.
אלא שהחמאס פופולארי מאד גם בקרב אוכלוסיית הגדה, ואחרי ההשתלטות המוחלטת על עזה, יבוא תורה של הגדה. החמאס לא יקבל כל קונספצייה ושום הסדר דה פקטו (בו דוגל אולמרט ואולי בלית ברירה, ורגעית, עד בוא העזרה האמריקנית והאירופית - גם אבו מאזן) של חלוקת ההגמונייה בשיטחי הרשות. ישראל מצידה אינה מגלה התלהבות מיוחדת להצבת כוח או"מ בעזה - שספק גם כך אם יוכל בזמן הקצר העומד לרשותו להתארגנות להערך למניעה אפקטיבית של הקרבות.
פעולת החמאס בעזה, יש לשים לב שהיתה מהירה ביותר, שכן הם חשים במצור מתמיד ודלגיטימציה מצד ישראל והקהילה הבינ"ל, דבר העשוי לגרור מצב בו כוחות חזקים עשויים להערך מולם מצד הקהילייה הבינ"ל. ותחושתם היתה מאז עלו לשילטון שהזמן פועל נגדם ולכן יש לנקוט בפעולות מהירות בשעת הכושר (ישראל להערכתי - אין לה אינטרס להתערב, מטעמים מקיאווליים למדי).
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
